גישור בקהילה קטנה דומה לעבודת קולאז', כלומר תמונה שבנויה מאוסף של תמונות, אחת על גבי השנייה, היוצרת תמונה חדשה (קולאז' הגדרתו – "קרעי נייר, פיסות בד, גזרי תמונות, חלקי עיתונים, דברי דפוס וכו' היוצרים תמונה חדשה").
הרבדים מהם מורכב גישור בקהילה קטנה הם החקיקה הרלוונטית לאותו קיבוץ/מושב/יישוב קהילתי, התקנונים הקיימים בו, התמהיל האנושי של אותו ישוב, המנהגים הנוהגים בו, מצבו הכלכלי, האוירה החברתית והמצב הדמוגרפי שלו. רבדים שונים אלו מייצרים מערכת יחסים ייחודית כך שכל ישוב יוצר קולאז' משלו.
אחת המשימות הראשונות בגישור בקהילה קטנה היא להכיר בריבוי הרבדים ולנסות "לעשות סדר", כלומר לזהות מאילו רבדים מורכב הסכסוך. כדי לעשות זאת יש להבין את מרקם הקהילה באותו יישוב, את אורח החיים בו ואת מערכות היחסים השונות שיש בין הצדדים לסכסוך.
במאמר זה אבקש למנות בקצרה את המאפיינים העיקריים לגישור בקהילה קטנה. התייחסות למאפיינים אלו מעשיר את "ארגז הכלים" שלנו בבואנו להתמודד עם סכסוך בתוך ישוב קטן.
מאפיין ראשון - מערכות יחסים ארוכות טווח
בגישורים אזרחיים/מסחריים מדובר לא פעם בקונפליקט שנוצר בעקבות מפגש חד פעמי בין הצדדים לסכסוך. לא כך הדבר בסכסוך בישוב קטן. ישוב קטן מייצר מערכות יחסים ארוכות טווח, בדומה לסכסוך בין שכנים ולסכסוך בתוך המשפחה.
לרוב, הצדדים לסכסוך מכירים אחד את השני הכרות ארוכת שנים, ולא פעם מדובר בהכרות הכוללת גם את כל משפחתו של הצד השני וחבריו, על פני דורות.
במקרים של מערכות יחסים ארוכות טווח יש לצדדים לסכסוך אינטרס רב ערך ליצור תקשורת טובה ולשמור עליה כדי לאפשר לצדדים לסכסוך להמשיך לחיות יחד באותה קהילה. שמירת הקשר והתקשורת התקינה בין הצדדים מהווה אינטרס משמעותי ולעיתים כזה שגובר אף על האינטרסים של הצדדים בסכסוך הנקודתי.
אינטרס זה מתקיים לא רק בסכסוך בישוב קטן אלא גם בסכסוכי שכנים ובסכסוכים בתוך המשפחה.
מאפיין שני – "גאוה ודעה קדומה"
הכרות מוקדמת של הצדדים לסכסוך, האופיינית לצדדים לסכסוך ביישוב קטן, עלולה "לצבוע" את הסכסוך הנוכחי בדעות הקדומות והעמדות בהן כל צד מחזיק על הצד השני.
הדעה הקדומה יכולה להיווצר ממפגשים קודמים כולל כאלו שאירעו לפני שנים רבות או על סמך התרשמות לא ישירה, כלומר על סמך רשמים שמסרו אחרים בישוב. אמירות שמשמיע צד אחד בגישור על הצד השני (לדוגמא : "הוא תמיד היה משוגע", היא תמיד מחפפת", "זאת משפחה שאי אפשר לסמוך עליה", "הם תמיד בחובות", זה אדם שאי אפשר לסגור איתו כלום", "זו משפחה שמבינה רק כוח" וכיוצ"ב) יכולות ללמד אותנו בדבר קיומה של אותה דעה קדומה. לעיתים אותו צד לסכסוך שמתבטא כך, כלל אינו מודע שהוא מחזיק בדעה קדומה ומשוכנע שהוא מתאר מציאות עובדתית שאין עליה עוררין.
במקרים כאלו השאיפה הראשונית כמגשרת היא לזהות שאותו צד מחזיק בדעה קדומה ש"נועלת" אותו בעמדה מסוימת ומקשה עליו לפתח שיח.
שאיפה מתקדמת יותר כמגשרת היא לנסות ולהביא את אותו צד למודעות שהוא מחזיק בדעה קדומה. אדגיש כי אין מדובר בשאיפה לנטרול אותה דעה הקדומה, אלא בהבאת אותו צד להבנה שיש סיכוי שאין מדובר באמת מוחלטת וכי אותה דעה קדומה משפיעה על האופן שבו הוא תופש את הסכסוך, משל היינו שמים סימן שאלה במקום סימן קריאה בסוף משפט. עצם המודעות לאפשרות קיומה של דעה קדומה המניחה הנחה מוקדמת מראש אך לא בהכרח משקפת את המציאות היא היא שמאפשרת להקטין את השפעתה של אותה דעה.
מאפיין שלישי – ריבוי אינטרסים
בקהילה קטנה קיימים סוגי מפגשים רבים בין הצדדים לסכסוך. שכיח מאד שבעת שקורה סכסוך נקודתי הצדדים לאותו סכסוך ממשיכים להיות בקשר בממשקים נוספים כמו: יחסי שכנות, יחסי עבודה, מערכת יחסים של בעלי תפקידים שונים בישוב, בני משפחה, נותני ומקבלי שירות, הורים לילדים באותה כתה וכו'.
כדי לסייע להצלחת תהליך הגישור חשוב למפות את כל סוגי המפגשים וכל סוגי הקשרים בין הצדדים לסכסוך, כלומר מה חשוב לצדדים בכל סוג כזה של מפגש ושל קשר. בכל סוג של קשר יכול ויהיו לצדדים אינטרסים שונים. חשוב שהצדדים לסכסוך יבינו שקיימים להם מספר אינטרסים, לא בהכרח אותם אינטרסים בכל קשר ויכול ויהיו גם אינטרסים הנוגדים אחד את השני בממשקים השונים שיש בין הצדדים.
זיהוי כל האינטרסים השונים חשוב שכן הוא מאפשר לנו להרחיב מבט ולא להתייחס לסכסוך רק כמצב בינארי שבו יש פתרון "טוב" או "רע". ההכרה במערכת יחסים מורכבת עם האחר מחייבת אותנו להמנע מלראות את הצד השני באופן חד מימדי. ריבוי אינטרסים מחייב ראיה מורכבת ודירוג בין האינטרסים השונים ומאפשר לקחת בחשבון מספר פתרונות אפשריים למחלוקת, שכן כל פתרון ייתן מענה שונה לאיזון בין השונים. ריבוי אינטרסים מסייע למציאת מספר פתרונות אפשריים, הוא מאפשר חשיבה יצרתית ו"מחוץ לקופסה" ומונע מצב של "הכל או כלום".
מאפיין רביעי - האפשרות שסכסוך קונקרטי ישפיע על כלל הקהילה בישוב
סכסוך במעגל הכרות מסוים בישוב יכול "להבעיר" במהרה מעגלי קשר אחרים בישוב. בקהילות קטנות סכסוך נקודתי עלול "לזלוג" לשאר האוכלוסיה ולתת בה אותותיו בדמות פלגנות בקהילה, תסיסה, חוסר אמון ומשקעים מתמשכים. לכן כשמגיעים הצדדים להליך הגישור חשוב להבין האם "זלג" הסכסוך והשפיע על עוד אנשים בישוב. יכול והדבר יביא לצירוף צדדים נוספים לשיח או לקיומם של אינטרסים נוספים החשובים לצדדים.
מאפיין חמישי – הסכסוך רווי באמוציות חזקות
סכסוכים בישוב קטן, גם אם הם נדמים כעסקיים לגמרי (לדוגמא סכסוך בין שני עסקים בישוב או של עובד ומעביד בעסק בישוב) מביאים איתם על פי רוב מטענים רגשיים חזקים. הדבר דומה לסכסוך בעסק משפחתי, שכן הגם שמדובר ב"עסק" הרי שהעסק רווי ברגשות ובעוצמות הנוגעות למשפחה ולא רק לשיקולים עסקיים.
מאפיין זה מחייב האטה בקצב של הליך הגישור, כדי לאפשר לאותן תחושות ורגשות זמן ראוי ומקום כדי שישמעו כראוי אך לא ימנעו את המשך השיח. לחץ של זמן אינו מאפשר זאת. אין מדובר בסכסוך של "זבנג וגמרנו" ולרוב לא די בפגישת גישור אחת. כדאי לאפשר לצדדים להפגש על פני רצף של זמן כדי לאפשר להם לעבור תהליך עם עצמם ואחד עם השני.
מאפיין שישי - פערי דורות
סכסוך בישוב קטן מכיל, פעמים רבות צדדים, נציגים של דורות שונים. דור המייסדים, דור הבנים הממשיכים ודור הנכדים. לכל דור החוויות שעיצבו אותו, ראיית העולם שלו והערכים שלו. לכל אחד מהדורות שפה משלו. בגישור בין דורי יש צורך לתווך " ולתרגם" את השפות השונות למשתתפים השונים בתהליך.
מאפיינים ייחודים כשהישוב עצמו הוא צד לגישור
בחלק הבא של המאמר אסקור בקצרה את המאפיינים העיקריים של גישור בקהילה קטנה, כאשר ההנהלה של הקיבוץ/המושב/ הישוב הקהילתי היא עצמה צד לסכסוך ומשתתפת בהליך הגישור.
"סוגיית התקדים" – מדובר בדאגה שכיחה של נציג הישוב המשתתף גישור. הדאגה שההסכמות שיתקבלו במסגרת הגישור יהוו "תקדים מחייב" מכאן ואילך.
החשש הוא מהשלכות רוחב שיביא תקדים כזה בישוב. חשש מ"תקדים מחייב" עלול לסכל פתרון שיכול היה להיות מוסכם על הצדדים, לו ניתן היה להחילו רק על הסכסוך הקונקרטי, מבלי שיחייב את הישוב מכאן ולהבא.
האתגר במקרים כאלו הוא לחפש פתרון שיניח את דעת נציג הישוב גם בפן הרוחבי. לחלופין ניתן לבדוק אם ישנן הנמקות היכולות להחריג את הפתרון בסכסוך הנקודתי לעומת מקרים אחרים.
אעיר כי סוגייה זו אינה ייחודית לישובים קטנים והיא עוברת כחוט השני גם בגישורים עם חברות גדולות שיש להן שיקולי רוחב (לדוגמא: בנקים, חברות דלק, חברות ביטוח וכו'), וכן בגישורים עם נציגי רשויות מקומיות/המדינה.
"מה יגידו בבית" – כשנציג הישוב משתתף בגישור בו מגיעים להסכמות, הוא יודע שבסוף הגישור יצטרך להסביר לשאר הנהלת הישוב את הפתרון אליו הגיעו הצדדים בגישור.
פעמים רבות החסם להסכמה בגישור הוא החשש של הנציג מ"דעת הקהל" של הנהלת הישוב והשאלה איך יתקבל על ידם אותו פתרון. נציג הישוב חושש שמא יימצא "רך מדי" עם הצד השני ויוצג כמי שאינו יודע לעמוד על שלו או להביא הישגים.
האתגר במקרה כזה הוא להפוך את הנהלת הישוב לשותפה בהליך הגישור ולא רק כזו שנחשפת לפתרון המוצע בסוף תהליך הגישור.
לעיתים יש להקדיש להנהלת הישוב פגישה ייחודית, במסגרת הליך הגישור. בדרך זו ניתן לשתף ולהסביר את השיקולים השונים שהביאו לפתרון. ברגע שההנהלה היא חלק מהליך הגישור, והיא שותפה לשיקולים השונים היא יכולה לקבל ביתר קלות והבנה את הפתרון ולקחת עליו אחריות. אך טבעי שמי שנמצא מחוץ לתהליך הגישור, ולא נחשף לשלל האינטרסים של הצדדים והאילוצים השונים, יקל עליו להעביר ביקורת ולדחות את הפתרון המוצע.
אפשרות נוספת היא לזהות, בעזרת נציג הישוב, מי בהנהלה מתנגד לפתרון בדרך של גישור ולנסות לצרף אותו מראש כחלק מהנציגים של הישוב המשתתפים בגישור. כאמור לעיל, קל יותר לעבוד עם התנגדויות כאשר המתנגד לוקח חלק פעיל בהליך הגישור. קשה מאד לרכוש אמון ולשכנע מתנגד ששומע רק את הפתרון בסוף התהליך. בניגוד לאינסטינקט הראשוני, עדיף דווקא שהמתנגד הקולני ביותר לפתרון מוסכם ייקח חלק בהליך הגישור. אם הצלחנו לקבל את ברכת הדרך שלו בהליך הגישור, הסיכוי לקבל את אישור הנהלת הישוב גדל בצורה משמעותית.
בשולי הדברים אציין כי אף מאפיין זה שכיח מאד בגישורים עם חברות גדולות ובגישורים עם נציגי רשות מקומית/מדינה. גם בגישורים אלו כל פתרון שמוסכם בגישור צריך לעבור את אישור ההנהלה/ועדת פשרות בטרם יקבל תוקף סופי.
